הכירו את הדקן

 

פרופ' ירון הראל (62, נשוי, אב לארבעה וסב לשבעה)

ראש הפקולטה למדעי היהדות משנת 2019

תואר ראשון בתולדות ישראל ויהדות המזרח מאוניברסיטת בר-אילן

מסלול ישיר לדוקטורט בתולדות ישראל מאוניברסיטת בר-אילן

 

פרט מפתיע: חובב חזנות ספרדית ואשכנזית. בילדותי, שרתי במקהלת בית הכנסת ביל"ו בתל אביב. עד היום אני נוהג לחזן בכל הזדמנות בארץ ובעולם. בשהותי בניו יורק, כאשר לימדתי בישיבה יוניברסיטי, הזדמנתי לבית כנסת של מהגרים רוסים דוברי יידיש בהארלם. בין המתפללים היו גֵרים אפרו-אמריקנים, אחדים עם ציציות בחוץ ודוברי יידיש. לאחר שקראתי את ההפטרה בנוסח ספרדי-ירושלמי, הגבאי הזמין אותי להתפלל מוסף. שאלתי אם הוא מעוניין בנוסח ספרדי-ירושלמי או בנוסח אשכנז. הלה השיב כי יעדיף אשכנז. בתום התפילה ניגשו אלי האפרו-אמריקנים והתלוננו:Why Ashkenazi? We are Sephardim!!!" "

 

מה שרואים מכאן, לא רואים משם: מה זה אומר להיות ראש הפקולטה למדעי היהדות? איזו נקודת מבט נפתחת כשעומדים בראש פקולטה?

בראש ובראשונה נקודת המבט היא של משרת ציבור וכמי שאמור לסייע לכלל חברות וחברי סגל הפקולטה לממש את הפוטנציאל הקיים בה. זוויות הראייה החדשות רבות: מצד אחד הסטודנטים וחברי הסגל, ומצד אחר הנהלת האוניברסיטה. אני מרגיש אחריות רבה לפקולטה שבמהותה נושאת על גבה את חקר המורשת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי כולו. הלב רחב לראות כי הפקולטה למדעי היהדות היא היחידה מסוגה בעולם ושהצלחנו לרכז בה את כל תחומי החקר הנוגעים ליהודים וליהדות, וכי היא משכילה להוביל את המחקר העולמי בתחומים הללו.

 

מה רצית להיות בילדותך? האם יש לכך קשר לתחום המחקר שלך היום?

בילדותי רציתי להיות חקלאי. כשהגיע הזמן להירשם לאוניברסיטה רציתי ללמוד משפטים, ואף התחלתי לעבוד בחופשה כמקליט פרוטוקולים בבית המשפט. מה שראיתי שם הספיק לי כדי לחזור בי מהרצון לעסוק במשפט. מכיוון שתמיד אהבתי היסטוריה, נרשמתי למחלקה לתולדות ישראל והשאר אכן היסטוריה.

 

שתף אותנו בחוויה מיוחדת או מצחיקה מהחיים הסטודנטיאליים או מהדרך האקדמית שלך?

הייתי סטודנט דעתן שלא מהסס להביע את דעתו. באחד המקרים, סתרתי את דברי המרצה. הוויכוח נמשך דקות אחדות, ולאחר שהמרצה קטע אותו באחת, לא היססתי, יצאתי לספרייה וחזרתי עם ספרים אחדים, הרמתי אצבע וביקשתי רשות דיבור. משזו ניתנה, הוכחתי מן הכתובים את נכונותה של עמדתי. המרצה נזף בי על שעזבתי את הכיתה באמצע השיעור. לימים, משפניתי אליו בשאלה אם ירצה להנחות אותי בעבודת הדוקטורט שלי, ראיתי את הזיק נדלק בעיניו כשנזכר בוויכוח ההוא, הוא נענה בחיוב וגם כאן השאר היסטוריה.

 

מהו הספר האחרון שקראת? איזה ספר קראת יותר מפעם אחת? מהם שלושת הספרים שהם בבחינת חובת קריאה מבחינתך, ספר עליהם משהו?

אין לי פנאי רב לקרוא ספרות יפה. אני משתדל בכל זאת לקרוא פה ושם. הספר האחרון שקראתי הוא ספרו של ג'קי לוי "כאן לא בית קפה", העוסק בתיאור חוויותיו בבתי כנסת שונים. בהכירי את הווי הקהילות, שהן מושא מחקרי, נהניתי לקרוא את הדברים מזווית הומוריסטית.

איני יודע אם אפשר לומר על ספר מסוים שהוא חובה, אבל לעניות דעתי, ספרו של חיים באר "חבלים", הוא הספר הטוב שנכתב בשפה העברית. דומה שעמוס עוז ראה את הספר והחליט שגם הוא רוצה, וכתב את "סיפור על אהבה וחושך". הספר של באר, הרבה יותר טוב.

 

מהי המדינה הכי מפתיעה שהגעת אליה בזכות המחקר שלך, ובאיזה הקשר?

נסיעותי בעולם נובעות בדרך כלל משתי סיבות: חקר הקהילות היהודיות הסוריות שהתפזרו ברחבי העולם, ועבודה בארכיונים, בעיקר באנגליה ובצרפת. אולם למדינה הכי מפתיעה הגעתי משום שהוזמנתי ללמד באוניברסיטת Nanging שבסין, מדינה שהכול בה היה שונה מהמוכר ומהידוע לי. אגב, רעייתי ואני למדנו סינית לפני הנסיעה, והדבר סייע לנו מאוד.

 

אם לא הייתי באקדמיה, הייתי... נהג מרוצים.

 

מי מהוגי התחום או מהמורים שלך, ואולי דווקא מקרב הסטודנטים, נתן לך השראה מיוחדת, גרם לך לשנות את דעתך, עורר אותך למחשבה או לפעולה?

מורי המנוח, פרופ' נתנאל קצבורג היה הראשון שנטע בי את יסודות החשיבה ההיסטורית ואת ההבדלים שבין מתודולוגיות שבמחקר ההיסטורי ובין מתודולוגיות ממדעי החברה. גם לפרופ' משה מעוז יבדל"א, מן האוניברסיטה העברית, היתה השראה מיוחדת עלי. טרם כתיבת הדוקטורט, כשראיתי את ספרו של פרופ' מעוז שעוסק ברפורמות העות'מאניות בסוריה במאה ה-19, ידעתי שכך אני רוצה לכתוב.

 

ציטוט שמאפיין אותך או שהולך אתך תמיד:

כמי שבקי בשש שפות, אני חוזר ואומר לתלמידי: לִמדו שפות ותקבלו מפתחות לעולמות של תרבות.